בית הדין הארצי לעבודה קבע: על אף האמור בצו ההרחבה לפנסיה חובה, האחריות לא תוטל על מעסיק, במקרה שהעוב

מקרה שכך היה ונדון לאחרונה בבית הדין הארצי לעבודה:

עובדת התקבלה לעבודה וקיבלה הודעה מאת המעסיק כי מכוח צו ההרחבה לפנסיה חובה, היא תבוטח בקרן פנסיה (ברירת המחדל במקום העבודה) והמעסיק יעביר לקרן את הכספים הנדרשים (תגמולי עובד 6%, תגמולי מעסיק 6.5%, פיצויים 6% - בסך הכל 18.5%). יצוין כי בהתאם לסעיף 3 לצו ההרחבה נקבע, לגבי קרן הפנסיה, כי "...ובלבד שתכלול גם כיסויים למקרה מוות ונכות באותה קופה או בקופה אחרת...".

העובדת פנתה לסוכן ביטוח והחליטה לבסוף, מסיבותיה, להעביר את הכספים הנ"ל לביטוח מנהלים, אשר אינו כולל רכיב אובדן כושר.

לאחר כשנתיים, אובחנה אצל העובדת מחלת הסרטן ונקבעה לה נכות זמנית בשיעור של 100%. העובדת פנתה לחברת הביטוח בבקשה לקבל כספי נכות בשל אובדן כושר עבודה, ולאחר חילופי דברים התחוור לה כי פוליסת הביטוח שלה אינה כוללת רכיב פיצוי בגין אובדן כושר עבודה.

לאור תשובתה של חברת הביטוח, פנתה העובדת למעסיק בדרישה שישלם לה את הכספים להם היא זכאית בשל אובדן כושר עבודתה, ובין היתר ביססה את דרישתה בנימוק שסעיף 3(א) לצו ההרחבה לפנסיה מטיל על המעסיק את האחריות לבטח אותה בקרן פנסיה חדשה הכוללת כיסוי ביטוחי בגין נכות. כמו כן, סעיף 3(ב) לצו ההרחבה קובע כי בהיעדר הודעה בכתב מהעובד בדבר בחירתו בקופה מסוימת, מוטלת על המעסיק חובה לבטח את העובד בקרן פנסיה מקיפה חדשה. לטענתה, מאחר והמעסיק לא קיבל הודעה בכתב כאמור, הרי שהיה חייב לבטח אותה בקרן פנסיה מקיפה חדשה. בנוסף, גם אם השתמע מהתנהלותה כי ויתרה על רכיב ביטוח זה, הרי שמדובר בוויתור על זכות קוגנטית, אשר לא ניתן לתת לו תוקף מחייב.

מנגד, המעסיק טען כי סעיף 20(א) לחוק הפיקוח על השירותים הפיננסים מעניק לעובד את החופש המוחלט לבחור את המוצר הפנסיוני המועדף עליו, גם אם אינו כולל רכיב של אובדן כושר עבודה.

בית הדין האזורי לעבודה דחה את התביעה הנ"ל, ומשכך הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

בית הדין הארצי לעבודה דן בערעור והציע כי יצורפו להליך מנהלת רשות הביטוח, היועץ המשפטי לממשלה וכן הצדדים להסכם הקיבוצי הכללי שבעקבותיו הוצא צו ההרחבה, וזאת משום שמתעוררת בנסיבות המקרה שאלה עקרונית בדבר אחריות המעסיק על פי צו ההרחבה ואפשרות בחירת העובדת את מסלול הביטוח. הצעתו זו התקבלה.

היועץ המשפטי לממשלה, נשיאות הארגונים העסקיים וחברת הביטוח גרסו כי משמעותו של סעיף 20(א) לחוק הפיקוח על השירותים הפיננסים, אשר נחקק לפני צו ההרחבה, וקבע כי "עובד... רשאי לבחור, בכל עת, כל קופת גמל... ומעבידו של עובד כאמור לא יתנה... והכל אף אם נקבע אחרת בדין או בהסכם", היא כי אין המעסיק יכול להתערב בבחירתו של העובד את הקופה או את המוצר הפנסיוני בו חפץ העובד.

לעמדת ההסתדרות ניתן להכריע בתיק זה בהתאם להוראות צו ההרחבה, מאחר שלמערערת כלל לא ניתנה אפשרות בחירה וזו הוכתבה על ידי החברה, בניגוד לברירת המחדל הקבועה בסעיף 3(ב) לצו ההרחבה, ובניגוד לחובה הקבועה בסעיף 3(א) לצו ההרחבה להבטיח כי ההסדר הפנסיוני יכלול גם כיסויים למקרים של מוות ונכות.

הכרעת בית הדין הארצי:

סעיף 20 לחוק הפיקוח, אשר נחקק קודם כניסתו לתוקף של צו ההרחבה קובע כאמור לעיל כי "כי עובד... רשאי לבחור, בכל עת, כל קופת גמל.... ומעבידו של עובד כאמור לא יתנה... והכל אף אם נקבע אחרת בדין או בהסכם". כפי שנקבע בעבר בפסיקותיו של בית דין זה, מכוח הוראה זו חל עקרון חופש הבחירה, הגובר - כלשון הסעיף - על כוחו של הסכם קיבוצי או צו הרחבה. לאור עקרון משפטי זה ניתן תוקף משפטי לבחירת העובד לבצע את הביטוח הפנסיוני ברכיב התגמולים במסגרת של ביטוח מנהלים, להבדיל מקרן פנסיה מקיפה, וזאת בשיעור ההפקדות שאינו נופל מזה הקבוע בצו ההרחבה. בהתאם להוראות הסעיף גם הבחירה של עובד בביטוח פנסיוני המכונה "ביטוח מנהלים" ללא כיסוי של אובדן כושר עבודה היא אפשרית, ולמעסיק אין אפשרות להתערב בבחירה שכזו. יתרה מכך, בהתאם להוראת סעיף 49 (א)(7) לחוק הפיקוח, הפרה של הוראות סעיף 20 לעיל היא עבירה במישור הפלילי שדינה מאסר שנה או קנס, כך שאין כל ספק בדבר חומרת האיסור של המעסיק להתערב בבחירתו של העובד. למען הסר כל צילו של ספק הבהיר בית הדין, כי האמור בהוראות סעיף 20 לחוק הפיקוח גובר על הוראות צו ההרחבה.

לסיכום - הערעור נדחה.

הנכם מוזמנים להעלות שאלות בנושא הנ"ל, בנושאים אחרים בדיני עבודה, ובכל שאלות המיסוי בקבוצת "שואלים רואה חשבון" בפייסבוק.